ממה מורכבת אינטראקציה מילולית? / דבורה פרויד, קלינאית תקשורת (MA)
העובדה שאנו בדרך כלל שופטים אנשים על סמך דרכם לתקשר באינטראקציה מובילה למסקנה שמבנה השיחה- הדרך בה היא באה לידי ביטוי- חשוב לפחות באותה מידה שחשוב התוכן עצמו. הדרך בה כללים ספציפיים מיושמים יכולה ללמד אותנו על אופי מערכת היחסים בין משתתפי השיחה. למשל, לקיחת תור במהלך שיחה לא רק משמשת לשם קבלת רשות הדיבור, אלא גם עוזרת למשתתפים להבין את יחסיהם על ידי שימוש בה כסמל למערכת היחסים ביניהם. בנוסף, הדרך שבה ריטואל זה ינוהל על ידי משתתף אחד תשפיע על האופן שבו ישפוט אותו המשתתף השני (Wiemann & Knapp, 1975).
Goffman (Wiemann & Knapp, 1975) הכיר בכך שכאשר שני אנשים או יותר חוברים לאינטראקציה, הם מתחייבים הדדית, באופן סימלי, לכבד את הדמות שכל אחד מהמשתתפים מאמץ לעצמו. אחת הדמויות הבסיסיות ביותר לכל שאר הדמויות שאדם יכול לאמץ בשיחה, היא ראשית דמות בן- האדם. מישהו בעל ערך הראוי להתחשבות וכבוד. כדי שאדם יקבל את הכבוד המגיע לו, רב התרבויות פיתחו חוקים אשר על פיהם נקבע מה מותר ומה אסור לעשות או לומר באינטראקציה. חוקי האינטראקציה מפורטים לעתים די נדירות, וכתוצאה מכך דברים, שאין לעשות, נעשים בכל זאת שלא במודע. רק כאשר ה"חוק" מופר, משתתפי השיחה הופכים ליהיות מודעים לכך שמשהו אינו כשורה, תשומת הלב בדרך כלל מוסטת מתוכן השיחה ומופנית אל השבת האינטראקציה לתקינותה. על מנת שהתקשורת תיהיה מוצלחת, על המשתתפים בשיחה להבין את חוקי השיח בתרבותם ולנהוג לפיהם. הפרה של חוקים אלה מספקת לנו מידע על גישת האדם אל שותפו לשיחה.
ההתנהגות על פיה נעשית החלפה בלקיחת התור נקראת "מנגנון לקיחת תור". התופעה לפיה הדובר באינטראקציה מפסיק לדבר והמאזין מתחיל לדבר באופן מתואם וחלק נחשבת לתכונה בולטת בשיחה. העדר דיבור סימולטני, כלומר, העדר מצב בו שני משתתפים לוקחים את התור לעצמם בו זמנית, מצביע על החלפת תור מוצלחת (Wiemann & Knapp, 1975).
Duncan (Wiemann & Knapp, 1975 ) מונה מספר מאפיינים המופיעים בשיחה:
1. רמזים למסירת התור- רמז למסירת התור מוגדר כהצגת רמז אחד לפחות ,מתוך מאגר רמזים, באופן בודד או בצרורות. בעוד שחלק מהרמזים יכולים להופיע בכל שלב בשיחה, רמזים אלה נחשבים כחלק ממנגנון לקיחת התור רק אם הם מופיעים בסוף פסוקית. כלל מסירת התור קובע, שהמאזין יכול ליטול את רשות הדיבור כאשר הדובר מבטא את אחד הרמזים המילוליים או הלא מילוליים למסירת התור. הצגת רמז למסירת התור אינה דורשת מהמאזין לקחת את רשות הדיבור. המאזין יכול להמשיך לשתוק או לחזק את הדובר ב"רמז בערוץ אחורי". אם מנגנון לקיחת התור פועל כראוי, המאזין יקח את התור בתגובה לרמז שהוצג על ידי הדובר, וזה ימסור את התור מידית. על פיWiemann and Knapp (1975), קיימות מספר התנהגויות מילוליות אופיניות המופיעות בעת מסירת תור:
* הדובר משלים את המבע ולאחריו שותק, ללא נסיון להמשיך לדבר. Jaffe and Feldstein (Wiemann & Knapp,1975) דווחו שככל שהשתיקה במהלך השיחה ארוכה יותר, הסבירות שתור הדיבור יתחלף גבוהה יותר.
* שאלות המכוונות ספציפית למאזין.
* Buffers- מילים או משפטים קצרים חסרי תוכן ממשי, די סטראוטיפיים, הנאמרים בדרך כלל לפני או אחרי אמירות משמעותיות (למשל: "אתה יודע", "אה", "נו טוב", וכו').
ההתנהגויות הלא מילוליתשנצפו כבעלות תפקיד במסירת תור הן:
*מבט ממושך מהרגיל- משך מבט הדובר, על עיני המאזין, ההולך ומתמשך ככל שתור הדובר מגיע לידי סיום. אחוז הזמן שהמאזין מביט בדובר עולה החל מהשליש הראשון ועד השליש השני של קטע האינטראקציה, ויורד לגמרי בשליש האחרון. ככל שהדובר מתקרב לסיום המבע, הוא מביט במאזין בחיפוש אחר משוב. המשוב מצד המאזין יכול ליהיות מילולי או לא מילולי (למשל, הסטת מבט). המשוב שיתן יעיד על הכרתו ברמז למסירת התור שניתן לו, ויקח את תור הדיבור.
* ניעות ראש.
2. רמזים לדיכוי בקשות ללקיחת התור- מדובר בהתנגדות לכל סימן של בקשת תור המובע על ידי המאזין, כשמטרת הדובר היא לשמור על תור הדיבור אצלו.
3. רמזים בערוץ אחורי- מוצגים על ידי המאזינים על מנת להראות שהם לא מעונינים לדבר, אף שהדובר מציג רמזים למסירת התור. על פי Duncan וYingve (Wiemann & Knapp, (1975 מדובר בסוגים חיוביים של הפרעות, הכוללים: אישורים (כן, אהה, וכו'), השלמות משפטים או מילים שהדובר התחיל, והצהרות חוזרות במספר מילים על רעיון קודם שאמר הדובר.
4. בקשת תור- המאזין משתמש ברמזים אלו כדי לסמן לדובר את רצונו לדבר, וזאת מבלי לפגוע בכבודו. בקשת תור כוללת הצגה של רמז אחד לפחות, מילולי או לא מילולי, על ידי המאזין. אם לקיחת התור מתנהלת כהלכה, על הדובר לסיים לומר את אותו רעיון שחשב לבטא ברגע שהופיע רמז בקשת התור מצד המאזין. על פיWiemann and Knapp (1975), התנהגויות מילוליות שהופיעו מצד המאזין בעת בקשת תור היו:
* דיבור סימולטני- נמצא, שהרמז התדיר ביותר שהופיע בשעת בקשת התור היה דיבור חופף- סימולטני. החוקרים סבורים כי אחוז הדיבור החופף שהופיע ממש לפני החלפת תורות הדוברים מעיד על כך שאנשים השתמשו בו כאסטרטגיה לבקשת התור.
-Buffers* מעידים על נסיון ברור של המאזין לקבל את רשות הדיבור. לפעמים, רמזים אלה נאמרו בזמן שהדובר דיבר, אך לרב הם הופיעו כשהדובר שתק. למשל, בזמן הפסקה או כאשר הדובר סיים בודאות את המבע. הBuffers מאפשרים למאזין ליהיות קשוב אל הדובר ולתכנן את דבריו לפני שהוא מתחיל לומר אותם. שימוש בהם על ידי המאזין בנקודת זמן זו משמש כאיתות לדובר שהוא מקבל את הצעתו למסירת תור הדיבור.
* מילות חיזוק- משמשות כמשוב לדובר, אך לא בהכרח מעידות על נסיון של המאזין לזכות בתור הדיבור (לדוגמא: "אה", "כן", "באמת?"). מילות החיזוק, מצד המאזין, באות במטרה לעודד את הדובר להמשיך לדבר. או- במצבים אחרים, כאשר המאזין רוצה לדבר- הן באות לעודד את הדובר למהר ולסיים לומר את דברו על מנת שהוא יוכל במהירות לאמץ לעצמו את תור הדובר.
התנהגות המאזין המלווה את מילות החיזוק, או התנהגות הדובר אליה מכוונות מילות החיזוק, קובעים ככל הנראה את האופן בו הדובר יפרש אותן. אם מבע החיזוק מלווה בשינוי תנוחה, קשר עין ממושך או הנהוני ראש מהירים וחזרתיים, הוא יתפרש כמבקש את תור הדיבור. החיזוקים מתפרשים כבקשת תור כאשר הם נאמרים בזמן שהדובר מדבר, או אם הם נאמרים כאשר הדובר אינו מביט במאזין. מצד שני, אם מילות החיזוק נאמרות באיטיות או בשעת הפסקה של הדובר, הוא יפרש אותן כעידוד להמשיך לדבר.
יותר מכל התנהגות מילולית אחרת, נראה כי ה Buffers ומילות החיזוק קושרים יחדיו את שני משתתפי האינטראקציה. לא זו בלבד שהם משמשים כרמזים לתשומת לב וכרמזים ללקיחת התור, הם גם מספקים למאזין אמצעי להשתתף בשיחה בצורה מילולית גם כאשר אין בידו את רשות הדיבור. על ידי שימוש בשניים הללו, המאזין לא מפר את נורמת ה"אל תיכנס אל דברי הדובר" ולכן, זוהי צורת ההשתתפות מקובלת ומוסכמת בתרבותנו, אך, כאמור, גם הפרעות ודיבור סימולטני הינם מאפיינים שכיחים באינטראקציה מילולית נורמלית.
